<h1>ספר המצות לרמב"ם — עשין ק"ט</h1>
<h2>דף עח.</h2>
והמצוה הק"ט היא שצונו שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאי זה מין ממיני טומאות שנטמאנו בו והוא אמרו ית' (מצורע ט"ו י"ו) ורחץ במים את כל בשרו. ובאה הקבלה (ת"כ, פסחי' ק"ט. וש"נ) מים שכל בשרו עולה בהן והוא שעור מקוה. אלא אם יהיו מים נובעין שאין שעור להם כמו שיתבאר (עפ"ט ממקואו' ה"ו וח') בדקדוק מצוה זו. ומתנאיה שהזב לבד יהיו המים שיטהר בהן נובעין כמו שבא בכתוב (שם ט"ו י"ג) במים חיים. ואין הכוונה באמרנו שהטבילה מצות עשה שיהיה חייב כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית [מ' י"ד] או כל מי שיהיה לו בית שיעשה מעקה [מ' קפ"ד], ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה להטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר. ולשון ספרא (אח"מ פרש' ה') ורחץ במים יכול גזרת מלך תלמוד לומר ואחר יבא אל המחנה מפני הטומאה רומז אל זה השרש שבארתי לך כי זה דין לבד שמי שירצה שיטהר יעשה כך וזה הדין הוא המצוה. ואולם שיהיה חייב טבילה על כל פנים לא, אבל מי שירצה שיישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב הרשות בידו. וכבר בא לשון הספר האמתי (ויקרא י"א ח"פ, ט"ו יב"פ, י"ז ט"ו, כ"ב ו'—ז', פ' פרה ד"פ, תצא כ"ג י"ב) בכל מי שנטמא ויטבול שהוא יטהר אבל לא תשלם טהרתו עד שיעריב שמשו. וכן גם כן בא בפירוש המקובל שהוא צריך שיטבול וגופו ערום נוגע בשטח המים. ואמרו (ערובין ד': וש"נ) כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים. הנה התבאר לך שמצוה זו והיא מצות טבילה כוללת משפטי המקוה ומשפטי החציצה ומשפטי טבול יום. ומצוה זו מבוארת במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.
